מקור עירובין ב׳
1 מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
2 וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט. וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט.
3 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי ״פְּסוּלָה״ וְגַבֵּי מָבוֹי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא?
4 סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי ״פְּסוּלָה״. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
5 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא. אֶלָּא, סוּכָּה דִּנְפִישִׁין מִילֵּיהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי ״פְּסוּלָה״. מָבוֹי דְּלָא נְפִישִׁי מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
6 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חֲכָמִים לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְרַבִּי יְהוּדָה לֹא לְמָדָהּ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם.
7 דִּתְנַן: פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גׇּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְשֶׁל אוּלָם גׇּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמּוֹת.
8 וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: קְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וּקְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד. וְכִי כְּתִיב ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — אַהֵיכָל כְּתִיב.
9 וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הֵיכָל וְאוּלָם קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא. וְכִי כְּתִיב: ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — אַתַּרְוַיְיהוּ הוּא דִּכְתִיב.
10 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי קְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וּקְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד. וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת״.
11 וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה כְּתִב ״אֶל פֶּתַח אוּלָם״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת״ — הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָאוּלָם.
12 וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי, בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב!
13 אַשְׁכְּחַן מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ, וּמִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם פְּתִיחַת דַּלְתוֹת הַהֵיכָל — פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ — בִּזְמַן שֶׁפְּתוּחִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן נְעוּלִים, וְהָא כִּי כְתִיב הָהִיא, בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב! אֶלָּא, אַשְׁכְּחַן מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן וּמִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ.
14 בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי אֶת מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם״. אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״וְנָשְׂאוּ הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בּוֹאָם״ —
15 הָהוּא בְּאָרוֹן כְּתִיב. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.
16 בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יְהוּדָה לֵילְפוּ מִפֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר, דִּכְתִיב: ״אוֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקוֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת״, וּכְתִיב: ״וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף״, וּכְתִיב: ״וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה״, מָה לְּהַלָּן חָמֵשׁ בְּרוֹחַב עֶשְׂרִים, אַף כָּאן חָמֵשׁ בְּרוֹחַב עֶשְׂרִים!
17 ״פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר״ אִיקְּרִי, פֶּתַח סְתָמָא — לָא אִיקְּרִי.
18 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּי כְתִיב: ״קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לַכָּתֵף״ — בְּגוּבְהָה הוּא דִּכְתִיב.
19 גּוּבְהָה?! וְהָא כְּתִיב: ״וְקוֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת״! הָהוּא מִשְּׂפַת מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה.
20 וְרַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר? וְהָא תְּנַן: וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט, וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה!
21 אָמַר אַבָּיֵי: פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא, דְּתַנְיָא: וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט.
22 וְלִיפְלוֹג בְּמַתְנִיתִין? פְּלִיג בְּגוּבְהָה, וְהוּא הַדִּין לְרֻחְבָּה.
23 וְאַכַּתִּי, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר? וְהָתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה. וְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: עַד מֵאָה.
24 בִּשְׁלָמָא לְבַר קַפָּרָא גּוּזְמָא. אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה מַאי גּוּזְמָא? בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעִים — גָּמַר מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, אֶלָּא חֲמִשִּׁים מְנָא לֵיהּ?
25 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַתְנִיתָא אַטְעִיתֵיהּ לְרַב, דְּתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יוֹתֵר מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל — יְמַעֵט. הוּא סָבַר: מִדְּרַבָּנַן מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכַל גָּמְרִי, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּמַר. וְלָא הִיא, רַבִּי יְהוּדָה מִפִּתְחָא דְמַלְכִין גָּמַר.
26 וְרַבָּנַן, אִי מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גְּמִירִי — לִיבְעוֹ דְּלָתוֹת כְּהֵיכָל, אַלְּמָה תְּנַן: הֶכְשֵׁר מָבוֹי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֶחִי אוֹ קוֹרָה!
27 דַּלְתוֹת הֵיכָל לִצְנִיעוּת בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבִידָן.
28 אֶלָּא מֵעַתָּה, לָא תַּיהֲנֵי לֵיהּ צוּרַת הַפֶּתַח, דְּהָא הֵיכַל צוּרַת הַפֶּתַח הָוְיָא לוֹ, אֲפִילּוּ הָכִי עֶשֶׂר אַמּוֹת הוּא דִּרְוִיח. אַלְּמָה תְּנַן: אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת — אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט!
29 מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט. וַאֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״צָרִיךְ לְמַעֵט״.
30 אֶלָּא מֵעַתָּה
פירוש תוספתא כפשוטה על עירובין ב׳:י״א
11 38-39. אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ב: השולח ערובו ביד הרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה ערוב. ובירושלמי פ"ג ה"ב, כ' ע"ד: שמואל אמר כבן תשע, כבן עשר, עירובו עירוב. א"ר יוסה הדא דתימר בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות אפילו קטן. א"ר יהושע בן לוי מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחבירתה ושלחה עירובה גבי ברה וכו'. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 262, ועמ' 363 ואילך. ולפ"ז ברור שבעירובי חצרות אפילו קטן ממש כשר, ואין צורך שיאמר לאחר לקבלו ממנו. ומדברי הברייתא כאן שמדברת בעירובי חצירות "לא נמנעו בנות ישראל וכו' ", כמו שדייק לנכון בח"ד משמע לכאורה שמשנתנו מדברת אף בעירובי חצרות, וסתמה כר' יהודה להלן. ובבבלי ל"א ב': וקטן לא, והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב. לא קשיא כאן בעירובי תחומין, כאן בעירובי חצרות. והבבלי מעמיד סתם משנתנו כר' מאיר כאן, והיא מדברת בעירובי תחומין גרידא. ופירש"י: עירובי חצירות דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב, ואע"ג דאין מעשה קטן כלום וכו', אבל עירוב תחומין אקנויי שביתה הוא, וקטן לא אלים למיקני. ועיין בפי' ר' יהונתן. והרשב"א פירש שבעירובי חצרות יש דעת אחרת מקנה, ולפיכך כשר אף בקטן, מה שאין כן בעירובי תחומין. ועיין מ"ש להלן.
12 40. באומרת לחברתה קבלי המני, באומ' לחבירו קבלו הימיני. בכי"ע: אף היא אומרת לחברתה לקבלו הימנו, והוא אומ' לחבירו לקבלו הימנו. וכע"ז בכי"ל. וכע"ז היה בקג"נ אלא ששם: קבלי וכו' קבל. ובד חסרה הבבא השניה. ולפ"ז פירושו שהשולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן עירובו עירוב, מפני שאין כאן צורך בשליחות, ומעשה קוף בעלמא כשר כמפורש להלן, ובלבד שידע שקיימו את דבריו, והמשלח הוא הוא שקונה את השביתה, ואין לו אלא להיות בטוח שהעירוב הגיע למקומו, ולפיכך צריך שתאמר מתחילה לחברתה קבלי ממני את ערוב החצרות לכשאשלחנו, ויאמר כן לחבירו בעירובי תחומין כדי שתוכל לשאול אותה או אותו אח"כ. וכן, כנראה, פירש הירושלמי את משנתנו הנ"ל: ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב, מפני שישאלנו אח"כ, עיין להלן. ואפשר שכן פירש ר' יוחנן גם בבבלי מעילה כ"א א', עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה נתנו לקוף. ובבבלי ל"א ב': ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב. וליחוש דילמא לא ממטי ליה? כדאמר רב חסדא בעומד ורואהו, ה"נ בעומד ורואהו. וליחוש דילמא לא שקיל מיניה? כדאמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו, הכי נמי חזקה שליח עושה שליחותו וכו'. ועיין בראשונים שם. אבל בירושלמי כאן פ"ג ה"ב, כ' ע"ד ובמקבילה במעשרות פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג: א"ר לעזר וצריך לעמוד עמו. ופירשו כל המפרשים ע"פ דברי רב חסדא הנ"ל שצריך לעמוד עמו, כלומר עם השליח, ולראות שממלא את שליחותו. ברם "לעמוד עם" בלשון א"י פירושו "לגשת אל", דוגמת "שתעמוד עמי לערב" לעיל שבת פי"ז הי"א ומקבילות שפירושו: שתגש אלי בערב. ורגיל מאד בירושלמי: קם ר' פלוני עם ר' פלוני, ופירושו: נגש ר' פלוני לר' פלוני כדי לשאל אותו, או לומר לו. ואף כאן פירושו וצריך לעמוד עמו, עם אותו שאמר לו לקבלו הימנו, צריך לגשת אליו, כדי לשאל אותו אם קבל את הערוב. וע"פ זה יתפרש אף המשך הסוגיא בירושלמי שם; תמן א"ר יוסה וכו' באומר לחבירו הרי אני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו כלומר, אינו צריך לגשת אליו כדי לברר אם עשה שליחותו. והכא את אמר הכין שצריך לשאל אותו, ואינו סומך על בקשתו לקבלו מן הקטן. א"ר חייא בר אדא כאן בגדול, וכאן בקטן כלומר, לפנינו הרי שלח קטן, והרי יתכן שהקטן לא הביא לו את העירוב. ר' אחא בשם ר' חיננא ואפילו תימר כאן וכאן בגדול, כאן וכאן בקטון. תמן באומר לו הרי אני מעשר על ידך, שאינו צריך לעמוד עמו. ברם הכא באומר לו ערב על ידי. ופירשו כל המפרשים שההבדל הוא בזה, שבמעשרות התנדב המעשר מעצמו לעשר, מה שאין בעירוב שהמשלח התחיל בבקשה לקבל מן הקטן את העירוב. וכן משמע שפירש הר"מ בפ"א מה' מעשרות ה"ח. ולולא דברי רבותינו היה נראה שהפירוש בירושלמי הוא שההבדל הוא בין שהשליח הסכים בפירוש שיעשה שליחותו, ואנו אומרים חזקה שליח עושה שליחותו בדרבנן, או אפילו בדאורייתא כשיטת רב ששת בבבלי ל"ב א', ובין שהשליח לא אמר כלום, אלא שהמשלח בקש אותו לעשות. ואם הסכים אין הבדל בין שהתנדב מעצמו מתחילה, או שהסכים לבסוף. וכן מתפרשת סוף הסוגיא: הדא ילפה מן ההיא, באומר לו אני מערב על ידיך כלומר, אם הסכים בפירוש שאינו צריך לעמוד עמו אינו צריך לשאול אותו, וחזקה שליח עושה שליחותו. וההיא ילפא מן הדא שאם אמר לו עשר על ידי כלומר, וההוא לא אמר כלום שהוא צריך לעמוד עמו צריך לשאול אותו אם קיים שליחותו.